הרשת, חברתית או אנטי חברתית? 4


כן, אני מודה,
גם אני מבלה זמן רב מול המסך ומגיב כמעט לכל "גלינג" שהמחשב או הטלפון הנייד שלי משמיעים כשמגיעה הודעה חדשה או מישהו הגיב למשהו שכתבתי בפייסבוק או בבלוג שלי. אני עושה זאת מפני שכנראה יש לי די הרבה זמן פנוי (יחסית…) שאותו אני משקיע, כמובן, מול המחשב – כי גם העבודה שלי היא עבודה מול מחשב.

למרבית ההפתעה, או שלא, גם אני כמו הורים רבים אחרים, מנסה לצמצם את זמן המסך של ילדיי, כשהמילה "מסך", בהקשר הזה, היא טלוויזיה – משחקים ותוכניות, מחשב – משחקים ודוא"ל וכמובן סלולרי – משחקים, אס-אם-אס, וואטס-אפ, ודוא"ל (פייסבוק אין להם, עדיין…). דבר נוסף ששמתי אליו לב הוא שכשחברים באים אליהם – הם מנצלים את הזמן עם החברים כדי לעשות פחות או יותר את אותם הדברים (נכון שאין טעם לחזור על הרשימה?), הדבר המוזר שנחשפתי אליו לאחרונה – הילדים שולחים הודעות קוליות בוואטס-אפ, ועונים להם חזרה גם בהודעה קולית – האם זו החלופה החדשה לתקשורת טלפונית?

קצת רקע

אני מנסה לגדל את ילדיי ולחנך אותם להתנהגות נאותה וערכים שונים ובינהם כבוד לזולת – שכולל הגנה על הפרטיות וצנעת הפרט, התחשבות ברגשות האחר ופתרון קונפליקטים בצורה אינטימית. לצערי, אני נאלץ לקיים מאבק בתכנים רדודים (בלשון המעטה) שהם רואים בטלוויזיה – לא בערוצי האקשן ולא בערוצים למבוגרים, אלא בערוצי הילדים למינהם. הקללות, האלימות, נורמות ההתנהגות הפסולות שהם נחשפים אליהן, מחלחלות במהירות הבזק בין כל החברים, "בזכות" הכלים החברתיים ברשת.

פורסמו בעבר מספר מקרים של אלימות מילולית קשה ברשתות החברתיות שהביאו גם לפגיעה בנפש. המאבק קשה, אבל ככל שנוותר מוקדם מדי, כך אנחנו מוותרים על תפקידנו כהורים. הקלות הנוראית הזו שבה יכול ילד לשלוח מלל מעליב לקבוצה גדולה של ילדים, היא זו שהופכת את התופעה של הרשת החברתית ל-"אנטי-חברתית", לצד היכולת והנוחות ליצור חיבור בין אנשים בקצות העולם (וזה בדיוק מה שעשיתי בטיול האחרון שלי לחו"ל), הכלי יכול לשמש לגלגל תנופה שזורע הרס סביב.

פייסבוק ו-וואטס-אפ (וגם כלים אחרים, אבל אלה האפליקציות היותר נפוצות) חולקות תכונה משותפת – הפצה מהירה של מידע לקבוצה מוגדרת מראש. לאחר מספר הודעות, כבר מפסיקים לחשוב על רשימת התפוצה ומתחילים לכתוב כל מה שעולה בראש, וכמובן שמיד, בזכות הרשת הסלולרית ורשתות ה- WI-FI הביתית או הציבוריות, יש מי שמגיב ומי שמגיב על מה שהגיב וזהו, כדור השלג החל להתגלג במורד, ולגדול ככל שהוא ממשיך.
מספיק שמישהו כותב מילה או ביטוי שלא בדיוק מתאים לאחד החברים בקבוצה, תוך מספר שניות יש עשרות הודעות שרמת הכעס והתוכן הפוגעני שבהן עולה מהודעה להודעה.

מה עושים?

אם ננסה לשלול מהילדים את החיבור הזה לרשת – מיד נקבל רשימה ארוכה של טיעונים משכנעים למה לא לעשות זאת – והראשון בהם הוא "אבל לכולם יש", כנראה שיש משהו בילדים שהטיעון הזה חוזר על עצמו בכל דור ודור – אני חושב שאני השתמשתי בו כדי לשכנע את ההורים שגם אני צריך משחק מסוים או ללכת לסרט או כל פעילות אחרת שהיו עושים אז. תפקידנו כהורים לעשות את הסינון הנכון לגבי הפעמים שהתירוץ הזה עובד או לא. לומר שזה קל – זו אשליה ולא אעשה זאת. זה קשה, אפילו קשה מאוד.

אפשר לנסות לקבל החלטה קבוצתית (במשפחה, בועד הכיתה, בקבוצה מוגדרת) שבה כל ההורים יחד מחליטים על גבולות אחידים לשימוש במדיה הזו, אני לא יודע לומר כמה זה יצליח, אך בוודאות אני יודע לומר שאנחנו צריכים להיות מעורבים בתכנים שמתרוצצים ברשת של ילדינו, זו אמירה לא פשוטה, במיוחד לאור הדברים שכתבתי בפסקה השלישית – אם אני דוגל בהגנה על הפרטיות – איך אני יכול להכנס לדברים הפרטיים של הילדים?

לטעמי – הפגיעה בפרטיות יכולה להיות מוצדקת כשהיא באה להגן על מי שבטיחותו באחריותנו – ואלה בדיוק הילדים שלנו. אם נשכיל להגיע לליבם בדרכי נועם, ונצליח לקבל מהם שיתוף פעולה כך שהם יאפשרו לנו לצפות בהודעות שלהם – הרווחנו ובגדול! אם לא – ייתכן שהילדים יכעסו, יעלבו, ייפגעו אם נקרא את ההודעות שלהם ללא הסכמתם – אבל כל זה מתגמד לעומת היכולת שלנו לעצור את כדור השלג כשהוא בגודל של עגבניית שרי.

אנחנו חיים בעידן דיגיטלי, אין טעם להיאבק בקידמה, אבל כן צריך לדעת להשתמש נכון בכלים שהקידמה מעניקה לנו. הגבלת השימוש בסלולרי (על כל צורותיו) תלמד את הילדים, וגם אותנו, להשתמש בכלים האלה רק כשצריך. וואטס-אפ הוא כלי נהדר להודעות מיידיות על שינויים, לתיאום פגישות וכדומה, הוא לא חלופה לתקשורת אנושית!

הרשת החברתית מסייעת בשיתוף תכנים, ביצירת קשר עם אנשים וקבוצות ברחבי העולם וגם בהובלה של שינויים ומחאות, כשהרשת משמשת כתחליף לשיחה, מפגש חברים או משחק פנים-אל-פנים, היא הופכת מרשת חברתית לרשת "אנטי חברתית"!


תגובתך בבקשה...

4 מחשבות על “הרשת, חברתית או אנטי חברתית?

  • שרה רוטקופ-הרמתי

    יש נושאים חברתיים ובעיקר חברתיים טכנולוגיים, שאנחנו, כהורים וכאנשי חינוך, רוצים "ללחוץ על הכפתור" ולהשפיע, לשנות מציאות, להתאים אותה למה שאנחנו חושבים לנכון ולראוי. הפנטזיה הזו מוכרת מאד למורים צעירים, הם רק ייכנסו לכתה, יגידו את המילה הנכונה, והופ- המציאות תתארגן אחרת . תשתנה מייד. אז זה לא כל כך עובד כך…. ויפה אמרת שגם אתה, כילד, נתת להוריך שלל תירוצים וסיבות מדוע הנורמות ומאפייני המציאות כפי שאתה חווה אותם מנחים אותך שכדי להיות "שייך" (שזה ערך מרכזי בגיל הילדות , עוד יותר בגיל ההתבגרות, ובעל אפקט משמעותי בגיל המבוגר… ) ומולם אתה צריך ליישר קו . אז השפעה וחינוך הם תהליכיים, הם אינם זזים ממקום למקום במכת פטיש (או גרזן או כל מכשיר אחר..) . אנחנו צריכים להגדיר מה בדיוק מפריע לנו, למה זה מפריע לנו, במי זה פוגע (בנו? בילדינו? ) ומהו האני מאמין שאליו אנחנו מכוונים את מאמצינו.
    אם מדובר בתרבות הדיבור, יש כאן שני מסלולים שונים. א-תרבות קבוצת השווים. אנחנו לא תמיד מבינים את הילדים, את המשמעות של המילים כפי שהיא אצלם, שהיא לא כפי שהיא נתפסת על ידנו. ב- הנורמות הרצויות והראויות – הצורך להשפיע על התנהגויות שאנחנו מסתייגים מהן ולהתאים אותן לעולם המבוגרים הנורמטיבי.
    יש כמה אפשרויות להשפעה אפשר לבקש מן המורה – הורה דרך אגב יכול לעשות את זה בצורה נפלאה,ואם הוא מתנדב להנחות שעור אחד או שני שעורים בכתה, יש להניח שהמורה תזוז הצידה ותתן לו בשמחה את הבמה – ולשוחח על שפה נכונה, על שפה פוגעת (פוגעת במי, מתי, למה) על שפה "נכונה" , על תקשורת חברתית ותקשורת בין אישית ומה משמעותה. על עלבון שהוא פוגע וכואב גם אם הוא לא בכוונה, על נכון ולא נכון, ראוי ולא ראוי בתקשורת הדיגיטלית הדבורה או הכתובה. כלומר ליצור מודעות אצל הילדים. אני מוכנה לתת לך סיוע אם אתה רוצה להנחות מהלך כזה בכתה. זה מרתק!!
    אפשר ליצור קבוצת הורים ולבדוק מה חושבים הורים אחרים בכתה, מה מפריע להם , עד כמה הם ישתפו פעולה אם ניצור מהלך כתתי (או בית ספרי) של סבון על הלשון…. מנקים את השפה…. אפשר להתלבש על אספת הורים כיתתית עם היוזמה הזו.
    אפשרות נוספת היא ליצור את חלקת האלוהים הקטנה שלך, איך מדברים בבית, איך מדברים בנוכחות מבוגרים, ולנהל שיחה הורית אמיתית (אבא מה אתה חופר!!??) שבה אתה תעלה את התהיות , לא תנזוף, לא תתנפל, תנסה להקשיב, תגיד מה אתה מרגיש, ותציע כיוונים למחשבה ולבחינת המציאות בכלים אחרים מאלה שהילדים משתמשים בהם.
    זה לא פשוט, זה אפשרי.
    הכי חשוב, לא להשאר בגבולות התסכול, בלי להזיז אצבע. זה הכי פשוט והכי לא לעניין……

  • אמיר סימן טוב

    תענוג לקרוא.
    בעניין האלימות. אני מטייל באמריקה הלטינית ורואה איך הדור הצעיר שונה מהדור המבוגר יותר – בעיקר בשל האמריקניזציה האלימה. כל הסרטים המצוירים של וולט-דיסני/פיקסאר בהם צפיתי או הצצתי בשנים האחרונות הנם מלאים בתוקפנות מילולית ופיסית. הכול עטוף בצלופן המתקתק והמתעתע של היופי האסתטי והחמוד; כמו סיגריות בקופסה עדינה ונשית, כמו רעל בתפוח נוצץ. אם תקחו עשר דקות אקראיות מתוך הסרט "עידן הקרח 3" (בו נתקלתי לאחרונה, היתקלות לא נעימה), תוכלו לספור בקלות עשרות "ירידות" אחד על השני, קללות מרומזות, הצקות (משיכה כואבת באיבר זה או אחר), מכות (חמודות כאלה, עם מקל), מכות פחות חמודות, וכולי.
    ואנחנו? – כולנו חשופים לזה. אני מוצא שרמת הציניות בכלל והסרקזם בפרט עולות במדינות החשופות יותר לתרבות האמריקאית. החינוך המוסדי לא מצליח (ואולי גם לא מנסה) לעדן את התוצאות.
    ואני? – כמו כולם. עם זאת, מנסה להיות מודע למצב ולשפר עצמי. למשל, כשאני פוגש באדם סרקסטי, אני משתדל, אם אני זוכר, לא לשתף פעולה. כך הוא מבין שאני לא חלק מהסרט אליו נשאב, תינוק שנשבה. אם הוא גם אדם חכם המסוגל להקשיב, אני מסביר לו מה שכתבתי מעלה. זה מטלטל אנשים.