תחשבו על מספר – חסמים

כשצריך לרשום את המיקוד של כתובתכם, האם אתם יודעים מה המיקוד של כתובת המגורים שלכם?
לא, לא המספר בן 5 הספרות שהכניסו לשימוש לפני יותר מ-40 שנה, אלא החדש, בן שבע ספרות, שנכנס לשימוש לפני כשנתיים.
אם כן – אתם במיעוט…

אז אתם, כן אתם, המעטים שיודעים מהו המיקוד החדש שלהם – האם ניסיתם למלא לאחרונה טופס כלשהו (לא משנה אם זה במחשב, או טופס נייר "אמיתי") שהיה בו מקום למיקוד בן שבע ספרות?
אם כן – אז נפלתם על יום עם מזל!
חלק גדול מהטפסים עדיין לא הוסבו לנתון החדש!

הבה נעשה עכשיו תרגיל קטן בניתוח מערכות: תחשבו על מספר, לא סתם מספר, אלא מספר שאמור ליצג בצורה מהימנה את כמות סוגי הבנקים בישראל. כן, בנקים, לא סניפים, לא שלוחות, לא דלפקי משכנתאות.
בנקים. דיסקונט, לאומי, הפועלים… (סתם דוגמאות, בלי להעליב אף אחד). חשבתם?
נכון שהמספר שבחרתם היה קטן מ-100?

אם הייתי מתבקש, לפני 40 שנה, להקים מערכת מידע שמכילה "קוד" עבור זיהוי הבנק, או טופס שהמשתמש צריך למלא בו את זיהוי הבנק אליו הוא רוצה להעביר את קצת הילדים מביטוח לאומי, הייתי בוחר במספר דו ספרתי עבור סימול הבנק, ואומר לעצמי שזה יספיק לשנים רבות, הרבה מעבר לאורך חיים סביר של מערכת מידע.
אילו השאלה נשאלה היום, אין ספק שהייתי מגדיר את קוד הבנק כתלת-ספרתי, או אפילו ארבע-ספרתי, מתוך מחשבה או הבנה שבשדרוג הגדול הבא של המערכת, יש סיכוי סביר שנוכל להעביר כספים גם לבנקים מחו"ל, או שיפתחו סניפים אמיתיים או וירטואליים בארץ ואז נצטרך עוד ערכים רבים (שלא לדבר על טבלת בנקים כלל עולמית…).
כנראה שזה היה מתקבל בתמיהה מסויימת כיוון שהמערכת הבנקאית בארץ (לפחות בהיבטים שאני מכיר) מזהה את הבנק במספר דו ספרתי.
כל הפתיח הארוך הזה היה כדי שאוכל לדבר על חסמים.

חסמים הם אילוצים שאנחנו או קודמינו (שלא היו טפשים) הכניסו למערכת אותה אנחנו מנסים לשדרג כעת כדי לתמוך ביכולות חדשות שנדרשות ממנה (מיקוד באורך 7 ספרות ,לדוגמא). אז אם קודמינו לא היו טפשים, ובטח אם אנחנו היינו אלה שיצרנו את החסמים לא חושבים עצמנו לטפשים, איך נוצרו החסמים הללו?

התשובה לכך היא פשוטה: מצד אחד הרי לא צריך להרוג זבוב עם תותח, מצד שני, אם כבר רוצים להרוג זבוב, אולי כדאי שנצטייד במשהו שיכול להרוג גם תיקן, נמלים, יתושים, צרעה או מזיק אחר בעל תכונות דומות, ובלבד שלא נגיע לתותח…
הכוונה היא כמובן לתת לבעיה מענה במחיר סביר, עם יכולת להרחיב את הפתרון לבעיות נוספות באותו סדר גודל.

כאשר מנתחים נתונים יבשים לצורך הכנסתם למאגר מידע, הקו המנחה הוא לחשוב קצת מעבר לנתון הגדול ביותר שידוע לנו כרגע, אך לא יותר מדי מעבר (תרחיש קיצון כבר אמרנו?), כדי שלא נצטרך להשקיע משאבים מיותרים: נפח אחסון, תעבורה ברשת, מקום על המסך או הדפסה מחודשת של טפסים ידניים, ויחד עם זאת – לא להיות מוקפים בחסמים שיצריכו טיפול בסמוך להטמעת המערכת. למעשה, אנחנו צריכים יכולת ניבוי שמבוססת על מידע וניסיון או כפי שניתן לתאר בשתי מילים: "ניחוש מושכל".

ניחוש – כי מדובר על אומדן, הערכה, ניבוי (?) וכל תיאור אחר שמראה לנו שזו לא מדידה מדויקת.
מושכל – כי אנו עושים זאת בתבונה, תוך ניצול כל הידע והנסיון שלנו, ומשתפרים בכל פעם שעושים זאת.

כשמתחילים לנתח ולאפיין מערכת מידע , אחד הדברים שנקבעים הוא "אורך החיים" המשוער של המערכת, אורך החיים משפיע על ההיחסות לחסמים והוא חשוב גם ללקוח וגם לנו, כמנתחי מערכות.
הלקוח זקוק למידע הזה כדי לתכנן משאבים לתחזוקה, וגם כדי להערך לדור הבא (שדרוג, שיפור, החלפה).
מנתחי המערכות צריכים את המידע הזה כדי לדייק בניחוש המושכל לגבי המידע שישמר במערכת ומשאבי המחשוב הנדרשים לביצוע הפעולות השונות.

התמזל מזלי, ובתחילת שנות ה-90, "פגשתי" מערכת מידע שפותחה בשנות ה-70, ועבדתי איתה עד סוף 2011, השנה בה סיימתי את עבודתי באותו ארגון. אני יודע שהמערכת הזו חיה ונושמת עד היום (40 שנה…), כמובן שהיו שדרוגים לאורך הדרך, אך המהות המקורית לא השתנתה.
למה כתבתי "למזלי"? כי בזכות אורך החיים הגדול של המערכת, נתקלנו בחסמים שהיינו צריכים להתמודד איתם, חלק מההתמודדויות הללו הוביל לפרויקטים מורכבים ומאתגרים. בצענו מיפוי של החסמים הקיימים, לכל חסם שזיהינו ניתחנו את הסיכונים, את הקושי בהתמודדות עם החסם ועד כמה אנו קרובים אליו.

כתבתי "למזלי", כי כך למדתי שכדאי לחשוב כמה צעדים קדימה, מעבר לטווח הנראה של המערכת, כדי לאפשר התמודדות קלה יותר עם החסמים לבאים אחרינו, או אפילו לנו, אם החלטנו להשאר זמן רב באותו מקום.

היכולת הזו, לחשוב קדימה, אינה רק נחלתם של שחקני שח-מט, אלא היא קיימת אצל כולנו, ובדומה ליכולות אחרות שקיימות אצלנו, כבני אדם, מיום היוולדנו, צריך לפתח ולטפח אותה, אחרת היא תתנוון. הדחף למצוא פתרון פשוט שיעבוד מיד הוא זה שמונע מאיתנו להרים קצת את המבט ולראות תמונה רחבה יותר.
לעיתים צריך להתגבר על הדחף הזה ולהמריא מעט לגובה, גם במחיר של עיכוב במתן פתרון מיידי, מפני שקיים סיכון שהפתרון המיידי אכן פותר את הבעיה המיידית, אך יוצר בעיה חדשה, או מקרב אותנו לבעיה הבאה בתור.
מצד שני – אם נמריא גבוה מדי, אולי נאבד את היכולת לראות את הפרטים הקטנים ויש סיכון שלא נצליח לנחות חזרה בשלום (למי שלא מכיר את הסיפור על איקרוס ודדלוס – מומלץ לקרוא, אחרי שתסיימו את הפוסט שלי…) .

אמנם דיברתי על ניתוח מערכות, אך ההמלצות נכונות כמעט לכל תחומי החיים. במקרים רבים ניתן להסתפק בפתרונות מיידיים, שבדרך-כלל עולים פחות מפתרונות רחבים יותר, אך פתרונות רחבים מעט יותר, עשויים לפתור בעיות רחבות הרבה יותר מאשר פתרון קטן לכל בעיה. כדי לא להישאר ברמת פילוסופיה – אדגים זאת בקצרה באמצעות "יידעשע מאמע" – האמא היהודיה (או הפולניה) שאומרת לבן שלה – "אל תשכח סוודר".

הסוודר הוא הפתרון הרחב של אמא לבעיית מזג-האוויר. המחיר שמשלם הילד הוא לסחוב סוודר, שאולי הוא לא יצטרך אותו, אבל בהחלט ישמש אותו אם יהיה קר, או שהוא יאחר לאוטובוס ויהיה מאוחר (וקר…), או שהוא יתלכלך ויוכל ללבוש את הסוודר מעל החולצה, או לחגור אותו סביב מותניו או צווארו ולהמציא אופנה חדשה…

פתרונות קסם להתמודדות עם חסמים לא נתתי כאן, מהסיבה הפשוטה שאין כאלה. אמנם בכלים המודרניים להקמת בסיסי-נתונים קיימות שיטות לבניה גמישה של שדות ומסדי נתונים, אך כל עוד נמשיך להשתמש בטפסי נייר, או שדות במסך שמגבילים את ההזנה כדי לשפר את חווית המשתמש – נצטרך לבצע פעולות תחזוקה כשנתקרב לחסמים שהוטמעו במערכת, וכמו שנרמז קודם לכן – אלה לא החסמים היחידים.

מקווה שנהניתם, על אף שהחומר היה קצת טכני.
מוזמנים לקרוא דברים נוספים שכתבתי לפי התגיות השונות, וכמובן להרשם כמנויים (התיבה התחתונה בצד שמאל) כדי לקבל עדכונים ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם.