יש לנו מה ללמוד מההונגרים

תחבורה ציבורית בבודפשט

בודפשט, נהר הדנובה
בינואר האחרון (2015) ביקרתי עם אשתי בבודפשט, זו הייתה חופשה נפלאה בת חמישה ימים, שהותירה בי רצון לבקר שם שוב, להסתובב ברחובות העיר ולהתרשם מחדש מהמבנים והגשרים, לאכול את האוכל הטעים, המתובל בפפריקה: גולאש – גם מרק וגם תבשיל, נקניקיות, כרוב כבוש וממולא, וכמובן כל שאר הטעמים והנקניקים של המטבח ההונגרי.
יחד עם ההנאות, הותירה בי החופשה מחשבות על הדברים שאנחנו, כאן בישראל, יכולים ללמוד מההונגרים, ולא, אני לא מדבר על האוכל בבודפשט, אלא על תחבורה ציבורית בבודפשט, וזו הסיבה שפוסט זה נמצא בקטגוריה של תחבורה.

 

קצת רקע וגם טיפים למטייל בבודפשט

בדומה לחופשות אחרות, גם את זו לא תכננו לפרטי פרטים, אלא השארנו מרווח רב לאלתור והחלטות של הרגע האחרון בהתאם למזג האוויר ומצב הרוח. הפרט היחיד שהיה מתוכנן בקפידה היה הדרך משדה התעופה לבית המלון, בצורה שאני מעדיף – הסתמכות על תחבורה ציבורית בבודפשט.
המלון שבחרנו היה סנט-גלרט, והדברים בפוסט הזה לנסיעה אליו וממנו.

טיפ ראשון

האינטרנט (כרגיל) הוא כלי עזר נפלא, עוד לפני שטסנו לשם, מצאתי בקלות שלשה מסלולים אפשריים, כולם מתחילים בקו 200E משדה התעופה עד התחנה -"קובניה-קיפסט", משום נוסעים בקו 3 במטרו עד תחנת "קאלוין טר", שהיא מקום די מרכיז בעיר, וההבדל הוא רק הקטע האחרון – אחד משלשת קווי החשמלית 47,48 או 49, או מטרו מספר 4, או פשוט ללכת ברגל.
בגלל המזוודות פסלתי את אפשרות ה"ברגל". רציתי לראות את הנוף בדרך למלון ולכן ויתרתי על המטרו, כך נשארתי עם חלופת החשמלית.
פרט נוסף שבדקתי מראש הוא רכישת הסדר נסיעה ("כרטיסיה") – רוב האתרים המליצו על רכישת כרטיסיה של עשר נסיעות ובהתאם לצורך לרכוש עוד כריטיסיות במהלך השהיה. אני החלטתי לרכוש "חופשי שבועי" למרות שבאנו רק לחמישה ימים, מתוך ראיה שנוכל לנצל את התחבורה הציבורית בכל עת שנתעצל…

טיפ שני

לא להסתמך על רשת אלחוטית או סלולרית בשדה התעופה, במיוחד אם לא רכשתם חבילת גלישה. לכן, כדאי לכתוב את המסלול בשלבים על דף ולצלם אותו בטלפון הסלולרי וגם לקחת את הדף עצמו (לגיבוי…) וכל שנשאר לעשות הוא לחכות כמה שעות בנתב"ג, ועוד קצת בטיסה, ואז לחכות למזוודות בבודפשט.

באופן כללי הייתי אומר שלא צריך אפליקציה לתחבורה ציבורית בבודפשט כי ניתן למצוא את כל המידע בעזרת מפות גוגל שמעודכנות באופן מרשים, כפי שתוכלו לקרוא בהמשך.

הרים מושלגיםמעל העננים
על "אהבתי" לטיסה כתבתי בסיפור על המסע לגשר מיליה, זו הסיבה שהזמנתי מקום ליד דלתות החירום תמורת כמה עשרות דולרים, זכיתי במקום נוח ומרווח, מההמראה חלפו שלוש שעות, במהלכן הייתי שקוע בקריאת ספר, צילום עננים והרים מושלגים.

הדרך משדה התעופה למרכז בודפשט – מלון סנט גלרט

נחתנו בשלום, וגם המזוודות הגיעו די מהר. אספנו אותן ויצאנו דרך שער המכס (אדום/ירוק). השילוט בשדה התעופה היה ברור, בולט לעין ומדויק, גם ההכוונה לאיזור המוניות, החניה ותחנת האוטובוס, וגם אל דלפק המכירה של חברת התחבורה של בודפשט (BKV). רכשנו שני כרטיסי "חופשי שבועי" והתבקשנו להציג תעודה מזהה כדי לרשום את השם על הכרטיס, קיבלנו זוג כרטיסי נייר עליהם מודפס השם ותאריך התפוגה – אני התרשמתי, וזו רק תחילת הדרך!

צעדנו כ-50 מטרים לפי השילוט לכיוון תחנת האוטובוס, המתנו פחות מחמש דקות, הוא הגיע. קו 200E, אוטובוס כחול, מודרני, עם רצפה נמוכה המאפשר העלאה של מזוודות, יחסית נוח גם לישיבה וגם לעמידה, מחומם!!! (בחוץ 6 מעלות).
התיישבנו, שילוט דיגיטלי באוטובוס מציג את שם התחנה הבאה ואת התחנה הנוכחית (בהונגרית), יש גם מערכת כריזה(בהונגרית, שלא דמה לשום שפה אחרת) שמודיעה בקול על שם התחנה הקרובה, אני יודע מה משך הנסיעה המתוכנן, אני יודע שיורדים בתחנה האחרונה (או זו שלפניה) ועדיין מביט כל כמה שניות בשלט. לקראת התחנה המיועדת, מערכת הכריזה מודיעה באנגלית – הנוסעים למרכז בודפשט מתבקשים לרדת בתחנה הקרובה ולהחליף למטרו מספר 3. בשלב הזה התחלתי לחשוב – גם אצלנו יש אוטובוסים חדישים, גם אצלנו יש שילוט דיגיטלי  גם אצלנו יש כריזה באוטובוסים…
אבל אצלנו, למעט ברכבת שנוסעת לנתב"ג,  הכל כתוב רק בעברית, מערכת הכריזה היא בעברית, שלא דומה לשום שפה אחרת, בדיוק כמו הונגרית, אלא שאצלנו, בניגוד לאותיות הלטיניות בהונגריה, מי שלא מכיר את האותיות – לא יכול גם לנסות לקרוא את שם התחנה.

ירדנו מהאוטובוס, צעדנו לפי השילוט לכיוון המטרו, בכל מקום מופיע הסמל של המטרו וחץ לכיוון ההליכה, גשרון ומעלית, זה כל הסיפור, הגענו לתחנה. שילוט דיגיטלי (באמצעות נורות LED קטנות ואדומות) היה ניגוד גמור לרכבת משנות ה-50 שהגיעה בדיוק תוך שתי דקות, כפי שהיה כתוב בשלט, בצורה סימבולית ברורה – M3 00:02 (היה ברור לי שלא מדובר בחצות ושתי דקות), על הרציף שילוט פשוט וברור באיזה צד צריך לעמוד כדי לנסוע לבודפשט.

גם במטרו המיושן (אשתי קראה לזה מטרו-רטרו) היה שילוט דיגיטלי וכריזה שמודיעים מה התחנה הקרובה, כמובן בהונגרית, אבל שמות הם שמות, ואותיות לטיניות הן אותיות לטיניות, גם אם O נשמע כמו U, ו-S נשמע כמו SH, את שם התחנה כנראה נצליח לקרוא. ולא רק זאת אלא שעל מפת הקו שמופיעה בצורה בולטת בכל קרון יש סימול של מספרי הקווים וסוג אמצעי התחבורה המצטלבים לכל תחנה, כמה קל וכמה פשוט. הגענו לתחנת קאלוין טר, יצאנו מהמטרו לתחנה תת קרקעית נקייה ומסודרת, ללא הצחנה הזכורה לי מאיזור התחנה המרכזית בתל אביב, או המעבר התת קרקעי באיזור רחוב העליה. לצד כל דרגנוע או גרם מדרגות שילוט ברור, סימבולי בצבעים תואמים, שמציג מהם הקווים שאליהם מגיעים מכל יציאה.

הגענו למדרגות שעליהן היה כתוב 47/48/49 בתוך מלבן צהוב (סמל לחשמלית), עלינו למפלס הרחוב, בדיוק לאי תנועה שבו נמצאות התחנות של החשמלית. גם פה, שילוט דיגיטלי מאיר עיניים, עם מספר הקו, שם תחנת היעד, וציון זמן ההגעה. ראינו שחשמלית מספר 48 בדיוק עזבה את התחנה, בשלט היה כתוב שהחשמלית הבאה מגיעה תוך 4 דקות. אני חשבתי שזה כמו אצלנו בבית, כתוב משהו אחד, ובמציאות יש משהו אחר, אבל התבדיתי – תוך ארבע דקות הגיעה חשמלית נוספת ואז קרה דבר מוזר – האנשים שהמתינו לחשמלית לא התנפלו על הדלתות, אלא זזו הצידה. ממש הצידה, לא במחווה סמלית שאומרת, "זזנו, אבל אנחנו בעצם נכנסים". המתינו עד שכל האנשים שהיו בחשמלית ורצו לרדת, ירדו בשלום ופינו את המעבר, ורק אז עלו בסדר מופתי ובנימוס לחשמלית.
שתי תחנות, אנחנו במלון.

סיורים בבודפשט ובסביבתה

תגידו קמצן? אז תגידו!
אנחנו ניצלנו את ה"חופשי שבועי" בכל הזדמנות אפשרית. היה די קר, ולפעמים גם גשום, לכל מקום אפשרי נסענו בתחבורה ציבורית. אפילו שטנו על הדנובה בסירת אוטובוס שכלולה בכרטיס הזה, כן, גם בסירת האוטובוס היה שילוט דיגיטלי עם שמות התחנות.
באחד הימים נסענו לעיירה בשם סנטאנדרה SzentEndre, הנסיעה מבודפשט לסנטאנדרה היא בקו הרכבת H5 מתחנת "בת'אני טר", חשוב לדעת שהעיירה היא מחוץ לתחומי ה"חופשי חודשי" ונדרשנו לשלם תוספת קטנה (300 פורינט, כשני שקלים) על הקטע מפאתי בודפשט עד העיירה. מי שלא קנה כרטיס בתחנה, היה יכול לקנות אותו מהפקח שברכבת, למעשה, למרות ה"הפחדות" שיש בכל מקום כנגד נסיעה ללא כרטיס ועל פקחים שמסתובבים בכל אמצעי התחבורה, הרכבת הזו היתה המקום היחיד שבו היה פקח על הרכבת עצמה. המקומות היחידים בהם נדרשנו להציג כרטיס היו בכניסה למטרו.

נוחות התחבורה הציבורית בבודפשט הוכיחה את עצמה גם בערב – אחרי יום טיול וביקור באטרקציות השונות, חזרנו למלון, מקלחת, התרעננות ויציאה לבילוי וארוחת ערב באחת המסעדות בעיר – הכל בתחבורה ציבורית, זמינה, נוחה ופועלת ברוב שעות היממה, שבעה ימים בשבוע (כמו בכל העולם כנראה).

דבר נוסף שהפתיע אותי – התדירות והכיסוי הנרחב של העיר בעזרת רשת התחבורה הציבורית. ניתן להגיע כמעט לכל מקום בשילוב של שתי נסיעות, בכל אחד מחמשת אמצעי התחבורה – אוטובוס, טרלייבוס (אוטובוס חשמלי), חשמלית, מטרו או אוטובוס-סירה. אם מרחיבים את השילוב לשלוש נסיעות – ניתן להגיע לכל מקום.

עבודות תחזוקה

הטיסה חזרה היתה ביום ראשון בשעות אחה"צ המוקדמות, שלשה ימים קודם לכן, שמנו לב שבכל הקווים שמצטלבים עם קו 3 של המטרו יש פרסום על עבודות תחזוקה של קו 3. השילוט, בהונגרית ובאנגלית, מלווה בהסבר גרפי ברור, מודיע על עבודות תחזוקה שיתקיימו ביום שבת וראשון, בחלק מהתוואי של קו 3. הקו יהיה מושבת בקטע זה ובמקומו תהיה חלופת אוטובוס.

החל מיום שישי, כל השלטים הדיגיטליים בתחנות וגם השלטים והכריזה באמצעי התחבורה הודיעו על השינוי, גם באנגלית!
כדי להמנע ממצב של הגעה מאוחרת לשדה התעופה, יצאנו חצי שעה מוקדם יותר. הגענו לתחנה שבה היינו אמורים לקחת את המטרו, עמדו שם אוטובסים ארוכים (מפרקית, "אוטובוס וחצי"), שיצאו בערך אחת לחמש דקות ונסעו לאורך הקו של המטרו, מעל פני הקרקע כמובן. לא היתה צפיפות, לא היה עומס, לא היינו צריכים לחכות יותר מדי. הכל עבד "כמו שעון". דרך-אגב – הנסיעה באוטובוס היתה בחינם, לכל מי שרצה. לא היה צריך להציג כרטיס לאף אחד.
נקודה קטנה למחשבה – העבודות בוצעו בשבת וראשון – שני ימי המנוחה המקובלים באירופה, מתוך כוונה לפגוע פחות ככל האפשר בתנועת הנוסעים בימי העבודה. יעילות כבר אמרתי?

גם לנו מגיעה תחבורה ציבורית נאותה – לעשות את השינוי

למה בעצם כתבתי את הפוסט הזה?
כי אני רוצה לתרום לשינוי אצלנו, כאן בישראל. לא לגרום לשינוי, אלא לתרום לשינוי. השינוי כבר התחיל. ברכבת למשל – היה לפני כשנה קמפיין פרסומי על ה"ספייס" – לא לדחוף, לתת קודם לאנשים לרדת ואח"כ לעלות. להיצמד לצד ימין בדרגנוע ובמדרגות ולהתפרס על כל הרציף – הרכבת ארוכה ויש לה דלתות רבות, לא רק ליד המדרגות.
כתבתי לא מזמן על החוויה שלי בקו 1 החדש, אני נוסע בקו הזה אחת לשבוע, החוויה לא השתנתה בהרבה. האוטובוס הוא ב"תשלום עצמי" ולכן כשהאוטובוס מגיע לתחנה – האנשים בחוץ יכולים להכנס מכל הדלתות, אבל הם עושים זאת לפני שהנוסעים שרוצים לרדת הספיקו לעשות זאת ונוצר בלאגן שלם.
השילוט הדיגיטלי החדש שמתחילים להציב ליד חלק התחנות מאוד לקוי, התצוגה היא בעברית (שרק אנחנו יודעים לקרוא אותה) – יש לחצן החלפת שפה, אבל לא תמיד הוא פועל ולא כולם מבינים שהוא קיים. השלט עצמו הוא בטכנולגויית LCD, בשמש הקופחת שלנו קשה לראות מה כתוב שם, וגם בלילה לא תמיד הוא מואר, בניגוד לשלטי נורות ה-LED שהיו בבודפשט וניתן לקרוא אותם בכל שעה ובכל מזג אויר. רק לשם המחשה – תחשבו על שלטי הפרסומת הענקיים עליהם מוצגים סרטונים שמאירים לרחוק, הם עשויים בטכנולוגיית LED, אם שם אפשר – גם לתחבורה הציבורית אפשר.

אם אנחנו רוצים להיות "כמו באירופה" או "כמו באמריקה", צריך להתחיל בשינוי. עכשיו!

נתחיל בשינוי התנהגותי – לא עולים לרכבת או לאוטובוס לפני שכל מי שרצה לרדת, אכן ירד.
לא מתנפלים על האוטובוס אלא משאירים מרחב לכל היורדים. כשזו תהיה ההתנהגות הנפוצה – כולם יעשו כך, וגם נהג האוטובוס או פקח הרכבת ימתין עד שכל הממתינים עולים לאוטובוס / רכבת.

השינוי השני – שיפור משמעותי של רשת התחבורה הציבורית – בתוך הערים ובין הערים. כמות הקווים שנוסעים בצירי התנועה המרכזיים בתל-אביב היא עצומה. פיצול הנסיעה לשני קווים, שאחד הוא על הציר המרכזי והשני מסתעף מן הציר המרכזי, יכול לשפר משמעותית את זמינות האוטובוסים. חשמלית שנוסעת בנתיב יעודי, ללא הפרעה וללא פקקי תנועה כנראה נמשיך לראות רק בחלומות.

השינוי האחרון שאני רוצה לקדם הוא שימוש בשפה האנגלית כשפה נוספת בכל מקום, במיוחד בתחבורה הציבורית, שבו אורח או תייר מחו"ל עלול להזדקק לכך.

התחלנו? קדימה! מעכשיו נותנים לאנשים לצאת מהאוטובוס לפני שמסתערים עליו, וכל פעולה נוספת לקידום השינוי – תתקבל בברכה.

תגובתך בבקשה...

10 מחשבות על “יש לנו מה ללמוד מההונגרים”