המסע לגשר מיליה

במרחק של פחות משעת טיסה מכאן, יש מדינה מקסימה ותיירותית בשם קפריסין, הנופים שם מאוד דומים לנוף שקיים בארצנו, ובכל זאת, התחושה הזו, 'להיות בחו"ל' כנראה תורמת את שלה לטיול באי הנעים הזה.

הסיפור על גשר מיליה מתחיל באפריל 2014.
בפעם ה"מי יודע כמה" שאלתי את אשתי מה היא רוצה ליום ההולדת, והיא כרגיל ענתה: 'חופשה בחו"ל', למה כרגיל? כי היא תמיד מבקשת וזה אף פעם קורה (טוב, נו, כמעט אף-פעם).

רקע

למי שלא מכיר אותי – זו הזדמנות לציין שטיסות הן לא דבר שאני אוהב. ממש לא אוהב. צפוף לי, לחוץ לי, אין לי מקום לרגליים ולא תמיד חגורת הבטיחות נסגרת עלי בקלות (טוב נו, הרי רזה אני לא), ובכלל – להיות סגור בצינור מעופף שלא יכול לעצור בצד לרגע כשיש לו סתימה בקרבורטור זו לא החוויה המועדפת עלי.

למרות מה שכתבתי בשני המשפטים הקודמים, החלטתי שהפעם מגיע לאשתי לקבל את מתנת יום-ההולדת שהיא תמיד מבקשת, בנוסף, החלטתי שאני עושה את המאמץ ומרים את הטיול הזה בעצמי, מקצה לקצה. בחרתי ביעד קרוב – כדי לסבול כמה שפחות מהטיסה – והכי קרוב זה קפריסין. בעזרת המקלדת וחיבור לאינטרנט הזמנתי טיסה ומלון, התלבטתי בין מספר איזורים ובחרתי בחוף המזרחי, למה? כדי לראות זריחה מהים! הרי לארה"ב אני לא מתכוון לטוס כרגע.
החופשה היתה נפלאה – ראינו זריחה מהים, היינו במלון ברמה גבוהה, הים היה צלול והאוכל היה מעולה, היינו בשוק מקומי של אוכל ו"קשקושים" וחזרנו הביתה לאחר חמישה ימים של כיף.

בטח בשלב הזה עולה בראשכם השאלה – "איך כל זה קשור לגשר מיליה, ומה זה בכלל?", אז הנה התשובה – במסגרת ההכנות לחופשה חיפשתי מה אפשר לעשות בקפריסין חוץ מאשר חוף ים ומלון, כידוע – מחשב ואינטרנט הם ידידיי הטובים, וכך, בעזרת מפות גוגל נתקלתי בתמונה של גשר שנראה כאילו נלקח מאגדה כלשהי. התמונה היפה הזו עשתה לי חשק עז להגיע למקום הקסום הזה ולנסות לצלם בעצמי באותו מקום.

גשר קלפוס (מקור: Panoramio.com)

הגשרים הונציאניים בקפריסין

בקפריסין קיימים מספר גשרים ונציאניים שנבנו במאות ה-16 וה-17, גשר קלפוס הוא הגדול והמרשים שבינהם, אבל הבעיה היא שהגשר נמצא במקום לא תיירותי, הרחק (במונחים קפריסאיים) מהחוף בו בחרתי לבלות את החופשה, ולכן העברתי את התמונה, ויחד איתה את הנסיעה למקום הזה, לתא אחסון אחר בראש שלי. חשבתי שהתמונה תישאר שם בהקפאה לטווח ארוך, אך משום מה היא צצה ויצאה משם,מעת לעת, כאומרת – תבוא, הגשר מחכה לך…

לקראת אוקטובר, תהליכי הקליטה שלי למקום העבודה החדש נראו ממשיים מאי פעם, לכן אמרתי לעצמי – לפני שאני מתחיל מחויבות חדשה – אני אעשה לי טיול קצר, במקום ה"טיול אחרי צבא" שאף פעם לא עשיתי (צבא עשיתי, טיול לא…), וזה בדיוק מה שקרה, הזמנתי טיסה לקפריסין, שלשה לילות במלון די בסיסי בלימסול, הכנתי מזוודה, תיק עם כל ציוד הצילום שלי ויצאתי לדרך.

אני יוצא לצלם גשר ונציאני בקפריסין

ארבעים דקות טיסה עם אייר-סייפרוס, עוד ארבעים דקות בשאטל (די יקר) ללימסול, אוטובוס מקומי ואני במלון. את היום הראשון ניצלתי להסתובבות בלימסול, ותכננתי לצאת למחרת לטייל באיזור הגשר. בדקתי באתר האינטרנט של חברת האוטובוסים, יש אוטובוס שמגיע לעיירה פאנו-פלטרס שבתחומה נמצא הגשר, מספרו 64 והוא נוסע פעמיים ביום, הלוך ושוב.68146_672788416169654_9101179832246144109_n מפת שבילים לא היתה לי, והסתמכתי על מסלול שהכנתי מראש בעזרת מפות גוגל ותמונות הלווין של האיזור. מדובר בעיירה די קטנה והנחתי שהאדם הראשון (או השני) שאפגוש בעיירה ידע לכוון אותי לתחילתו של המסלול. כשהגענו לעיירה, שאלתי את הנהג אם הוא מכיר – הוא ענה שכן, והוריד אותי ליד השלט הבא:

זה נראה לי המקום הנכון, למרות שהיה איזה קול פנימי שאמר לי אחרת. התקדמתי קצת במעלה הכביש למרכז העיירה כדי לקנות שני בקבוקי מים וכמה חטיפים קטנים לדרך, חזרתי אל השלט והתחלתי לרדת בשביל. אמנם זה שביל מסודר, אך הוא מספק את מלוא העוצמה הנדרשת של טבע. הכל היה נקי, ירוק, שקט – למעט צליל עמום של שכשוך מים, וכמובן שביל שמוביל בכיוון כללי מטה. אם רוצים לראות מים וגשר – צריך להגיע אליהם וכידוע, למים יש נטיה כזו – לרדת למטה.

לאחר צעידה של כרבע שעה, הגעתי למקום הקסום הזה:

מים צלולים, זורמים ברוגע, עלי שלכת בכל עבר, טבע אמיתי ותחושה של "הנה זה מגיע…". אני לא ממהר לשום מקום, מוציא את המצלמה, מעמיד את החצובה, מצלם את התמונה הנ"ל, שותה קצת מים, מתענג על הנוף וממשיך בשביל. לאחר צעידה של כחצי שעה אני פוגש זוג מטיילים עם ילד קטן צועדים בכיוון ההפוך, הצליל הנעים של המים מתחזק ומזכיר לי את השלט מתחילת השביל – נחל מיליהמפל מים? אבל אני רציתי גשר…

לפתע השביל מתעקל מעלה, אני מתעקש ללכת עם המים, ומגיע למפל מים. לחלקו העליון.
כנראה שהגשר נמצא בהמשך, אבל הדרך למטה עם זרימת המים, או יותר נכון "עם נפילת המים", היא לא משהו שאני רוצה לעשות בגילי, במשקלי ועם הציוד שלי. אנימעדיף לחזור לשביל שמתעקל מעלה. השביל עולה ועולה, הספק מתחיל לכרסם, "אולי יש דרך אחרת?", אני מביט קדימה ומבין שהשביל עובר אט אט למגמת ירידה, שהופכת לירידה תלולה ולאחר מכן שביל מוסדר ומדרגות שמובילות למגרש חניה קטן ושלט הכוונה למפל.

המשכתי לכיוון המפל, שמתחבא בין הסלעים. הנוף שהתגלה היה מקסים. מפל בגובה של כ-8-10 מטרים, שורשי עץ עבות לרגליו, מים צלולים וקרים, כל-כך יפה שחשבתי שאולי נסתפק בזה.

גשר קלפוס

ליד המפל פגשתי חבורה של מטיילים קפריסאיים ושאלתי אותם על הגשר "שלי", הם אמרו שהם לא מכירים שום גשר במרחק סביר, אבל יש גשר מאוד מפורסם שנמצא עשרות קילומטרים משם, ונקרא גשר קלפוס (Kelephos), זה השלב שבו הבנתי שמשהו השתבש בתוכנית שלי. מאוד השתבש. שלפתי את הנייד שלי, הפעלתי את אפלייקציית המפות כדי לנסות להבין מה קרה, ואז הבנתי שאני לא במקום הנכון. החלטתי שאני לא חוזר לפאנו-פלטרס באותו שביל, אלא סופג עוד קצת נוף, יוצא מהיער לכיוון הכביש ואולי אתפוס טרמפ חזרה לעיירה.

מפל מיליה

טרמפ לא תפסתי, ובמקום זה צעדתי כמה קילומטרים במעלה השבילים חזרה לעיירה. התיישבתי לנוח, קצת מאוכזב, אבל מצד שני די מרוצה מכל מה שהספקתי, ונותרו לי שעתיים וחצי עד האוטובוס. קניתי לי משהו קטן לאכול (לחמניה וגבינת חלומי), התישבתי על הספסל שליד השלט בתחילת השביל, וניסיתי להבין איפה טעיתי.

בדיקה חוזרת באפליקציית המפות מעלה טעות של קילומטר, בערך, בנקודת הפתיחה. אני מציב את נקודת היעד, מבקש אומדן זמן להגעה ליעד בהליכה ומקבל הערכה של 30 דקות. אני עייף, כבר צעדתי מספר לא קטן של קילומטרים, אבל להיות כל-כך קרוב ולא להגיע? אני מחליט לאתגר את עצמי שוב – ומתחיל לצעוד. הדרך כולה בירידה, והמשמעות היא שהחזרה תהיה בעליה – אני צריך לתכנן את הזמן אחרת. העליה תימשך זמן רב יותר מאשר הירידה.

ממשיך לצעוד, השביל הסלול מסתיים, ומתחיל שביל כבוש ביער, כבוש, אך תלול מאוד. אם אני אומר שיפוע של 30 מעלות אני לא אגזים, ובחלק מהמקומות אפילו תלול יותר. השעון מתחיל להיות נגדי. הגדרתי לעצמי שכל דקה בירידה תהפוך לשתיים בעלייה, ולכן יש לי זמן קצוב. אם אני לא מגיע – אני חוזר למעלה, אחרת אין לי איך לחזור למלון (אוטובוס יש רק פעמיים ביום, זוכרים? ועכשיו זו הפעם השניה!).

לאט לאט השקט מתחלף בצליל מענג של מים, השביל יותר ויותר תלול, אני מביט בשעון ומבין שנותרו לי עשרים דקות עד נקודת ה"אל-חזור". אני לא רוצה להגביר את קצב ההליכה מחשש לנפילה, ואם תהיה כזו – אין לי מושג מתי האדם הבא יעבור שם כדי לעזור לי. חולפות מספר דקות ועשרות צעדים – אאוריקה! מצאתי את הנחל!
אה, כן, וגם את הגשר.

DSC_2411

והגשר, כמו שאתם רואים, בכלל לא נראה כמו הגשר בתמונה היפה שלמעלה, והוא גם לא נקרא גשר קלפוס, אלא גשר מיליה. גם זה אחד הגשרים הונציאניים של קפריסין, גם הוא גשר אבן עתיק, יפה וקטן, והמקום שקט וקסום. סרטון קצרצר שצילמתי בטלפון הנייד אולי ימחיש מעט את האוירה במקום.

עשר דקות מנוחה שכללו שתיה, אכילת חטיף, צילום כמה תמונות ואת הסרטון הנ"ל, היו הזמן שהקציתי לעצמי עד נקודת האל-חזור. החזרתי את המצלמה והחצובה לתיק, וקדימה לדרך – במעלה השביל, חזרה לעיירה ולתחנת האוטובוס.

החישוב שכל דקה בירידה תימשך שתי דקות בעלייה, היה קצת מוגזם, וטוב שכך!
אחרי עליה בשביל התלול, כשכולי מתנשף ומזיע הגעתי חזרה לספסל שליד השלט, זה המקום בו נהג האוטובוס אמר לי לחכות לו בסוף היום. ישבתי שם כחמש עד שבע דקות, ואז הגיע האוטובוס, קצב הנשימה שלי התייצב, הכל חזר לעצמו.

אחרית דבר

גשר קלפוס (או צלפוס, ראיתי כיתוב שונה במקום אחר) נשאר כיעד שאני שואף להגיע אליו בהזדמנות הבאה.

המסע לגשר מיליה הוכיח לי כמה דברים על עצמי.

אני יכול לעשות יותר ממה שאני חושב שאני יכול. זה כולל את הטיסה (או יותר נכון פחד מטיסה), את היכולת להסתדר במקומות לא מוכרים, ואת היכולת הפיזית לצעוד יותר מעשרה קילומטרים בשטח, עם תיק גב שמכיל ציוד צילום ומים ועם עודף המשקל שלי.
בכל הנסיעות לחו"ל עד עכשיו – מי שטיפל בכל הצד הארגוני, ההזמנות, הטיסות ובעיקר הממשק האנושי עם הדיילות בצ'ק-אין, פקידי הקבלה במלון, ואפילו עם המלצרים במסעדה – זו הייתה אשתי – לי היה תמיד מין "פחד קהל" שבנסיעה הזו לא היתה לי ברירה אלא להתגבר עליו.

ועוד אחד אחרון – על אף שאני אוהב לדחות דברים, לחיות בבלגן מצליח ולאלתר במקום לתכנן, יש לי נטיה להקפיד על זמנים, להעריך סיכונים ולא להקל ראש ולהסתכן סתם.

השילוב של כל הנ"ל, יחד עם קורטוב של מזל הביאו לכך שהטיול בכללותו, והמסע לגשר מיליה בפרט, כולל המסע שלי אל "האני הפנימי" היו כל כך מוצלחים.

ואי אפשר בלי פינת מערכות המידע – כשחזרתי לארץ, נברתי שוב במפות גוגל, כדי להבין את הטעות ולמה בכלל חשבתי שהגשר שאני נוסע אליו, נראה אחרת. גיליתי שכמעט כמו תמיד – האשמה היא בגורם האנושי. מישהו תייג את המיקום של גשר מיליה בטעות עם התמונה של גשר קלפוס. יתר התמונות מהמקום הזה אכן מציגות את גשר מיליה.

 

מתברר שזהו אחד הפוסטים הארוכים שלי. אני נהניתי לכתוב, מקווה שנהניתם לקרוא.

 

תגובתך בבקשה...

7 מחשבות על “המסע לגשר מיליה”