קידמה ודעה קדומה

יש אנשים שאוהבים דברים חדשים. יש אנשים שצמודים לחפצים הישנים והטובים שהם מכירים ורגילים אליהם.
לא מדובר על חלוקה דיכוטומית לשתי קבוצות, מפני שיש כאלה שהם גם וגם.
כנראה שאני נמנה על הקבוצה השלישית. אני גם אוהב גאדג'טים ודברים חדשים, וגם קשה לי להיפרד מדברים ישנים.
מתברר שזה נכון לא רק לחפצים וטכנולוגיה, אלא גם לרגשות, מחשבות, שיטות עבודה והתנהלות ביום-יום.

צלם חובב

אני חובב צילום יותר משלשה עשורים, התחלתי עם מצלמת פילם ״חצי פריים״ שהיתה מפיקה 72 תמונות מסרט של 36 (מי שבאמת סקרן לדעת איך ולא רוצה לחפש ברשת, יכול לכתוב לי ולקבל הסבר מפורט).

מצלמת חצי פריים מדגם צ'ייקה
מצלמת חצי פריים תוצרת ברית המועצות

לאחר כשנה עברתי למצלמה קצת יותר ״נורמלית״, אך היא עדין היתה ידנית לחלוטין, עד שבגיל 16 קיבלתי את מצלמת הריפלקס הראשונה שלי.
די מהר נדבקתי בחיידק ה״שידרוגיטיס אובססיטיס״ והצטיידתי בעדשות, פילטרים, חצובה וציוד מגוון נוסף. חגגתי!
בנוסף לצילום עצמו, את התמונות שצולמו על סרט "שחור-לבן" פיתחתי והדפסתי בעצמי בבית ב"חדר חושך". עשיתי גם פוטומונטא'זים ואפקטים נוספים בחדר החושך.

זה לא יעבוד – מצלמה דיגיטלית

כשיצאו לשוק המצלמות הדיגיטליות הראשונות, כמובן שהדבר סיקרן אותי טכנולוגית, אך המחשבה לעבור לצילום דיגיטלי לא עלתה בראשי.
מחיר המצלמות היה "בשמיים" והאיכות ״ברצפה״. היה ברשותי ציוד רב והחלפתו אז כלל לא באה בחשבון. לא זו בלבד, אלא שבדיוק כמו שלא האמנתי שהתקליטור יחליף את התקליט והקלטת, 
כך האמנתי שהצילום הדיגיטלי "לעולם" לא יחליף באמת את הצילום הקלאסי, על נגטיב, או שקופיות.
כאשר החלו להופיע בחנויות תקליטורי מוסיקה (CD) אני עדיין קניתי תקליטים, היה לי קשה להאמין שבאמת כולם יזרקו את אוספי התקליטים שלהם. היום גם התקליטור כבר בדרך למוזיאון. אותו דבר קרה לסרטי הצילום, אט אט הם החלו להעלם מהחנויות, והמצלמות הדיגיטליות הפכו יותר ויותר נפוצות.
שוב, הקידמה הוכיחה לי שהדעה הקדומה שלי היתה שגויה.

הדיגיטלית הראשונה שלי

לקראת לידתה של הבת הבכורה שלי (בשלהי שנת 2003) רכשנו את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלנו. היתה זו מצלמת ניקון "דמוי-ריפלקס" בעלת חיישן של  5 (ח מ י ש ה !) מגה-פיקסלים, ונכון לאותה תקופה, היא ניצבה בשורה הראשונה של מצלמות החובבים. מצלמת ריפלקס דיגיטלית עלתה אז עשרות אלפי שקלים ונחשבה "ציוד מקצועי" שלא כל אחד יכול היה לשים עליו את ידו. 

היום לכל אחד יש מצלמה דיגיטלית איכותית למדי בטלפון הנייד שלו. צלמים "מזדמנים" עושים נפלאות עם מצלמה דיגיטלית קומפקטית, וחובבי הצילום מגיעים להישגים מדהימים במצלמות ריפלקס דיגיטליות (+עדשות) שניתן לרכוש תמורת כמה אלפי שקלים. בסופו של דבר, גם לי יש אחת כזו. (כמובן שכל המצלמות שהיו לי שוכבות בארגז אי שם בבית, למעט שתי מצלמות שמסרתי).

יש לא מעט דברים שהשתנו לטובה במעבר מסרט צילום לצילום דיגיטלי. אם פעם היינו מוגבלים ב-36 תמונות לסרט, ובכמות הסרטים שאנו יכולים לסחוב איתנו לטיול (ואני הייתי אחד שיוצא לטיול עם חבילה של 10 סרטי צילום), הרי שהיום, אפשר לצלם בטיול אחד אלפי תמונות, באיכות גבוהה, וכל מה שצריך זה כרטיס זכרון עם נפח מספיק גדול.

הניסויים כבר לא יקרים

אם פעם הייתיו חושב לפני כל "קליק", ורושם בפנקס את נתוני הצילום (מהירות וצמצם), כדי שאוכל ללמוד מהתמונה שתתקבל בעוד כמה שעות או ימים, תלוי מתי סיימתי את הסרט, היום רואים את התוצאה מיד, במסך הקטן של המצלמה, או במסך הגדול של הטאבלט או הלפטופ. כל נתוני הצילום (אורך מוקד, צמצם, מהירות, ASA תאריך ושעה ורבים נוספים) נשמרים כחלק אינטגרלי מהקובץ בו נשמרת גם התמונה. עקומת הלמידה בעקבות ניסוי וטעיה היא קצרה מאוד ותלולה מאוד. תוך זמן קצר ניתן להגיע לתוצאות מרשימות.

גם השיקול הכלכלי של רכישת סרטי הצילום, פיתוח הסרט והדפסת התמונות כבר אינו רלוונטי. למעשה, אפשר לצלם תמונות רבות ככל שנרצה, ולבחור את האחת הטובה מתוך עשרות תמונות שצולמו תוך חצי דקה.

ממכשיר מכאני שכל הכוונון בוצע ידנית, וזה היה הדבר המהותי ביותר שהשפיע על איכות התמונה, הפכה המצלמה להיות מחשב עם אלגורתמים מורכבים לזיהוי פנים, תנאי תאורה, תקיון טעויות אוטומטי ומי יודע, אולי בשלב הבא נקבל גם כוס קפה…

עכשיו כולם צלמים

בזכות הקידמה, צלמים מקצועיים וחובבים, יכולים להפוך תמונה "סטנדרטית", שלא לומר "ממוצעת" ליצירת אומנות, באמצעות כלים שזכו לשם הגנרי "פוטושופ" (בזכות התוכנה המוצלחת). חשוב להבין, שגם היום, כמו אז, תמונה שאין בה חשיבה, התוכן שלה סתמי והקומפוזיציה גרועה, לא תוכל להפוך, כנראה, לתמונת שער של ירחון צילום זה או אחר.

כשאני שואל את עצמי האם יש הבדל בין התמונות שצילמתי לפני 20 שנה לבין התמונות שלי היום? – אני מניח שהזמן והנסיון שיפרו את הקומפוזיציה, החשיבה על התאורה יותר זורמת מאשר בתחילת הדרך, וגם המיומנות השתפרה. אני יודע לשלוף מהראש שבצילומי חוץ ביום שמשי צריך לצלם במהירות של 1/250 וצמצם 11 או אפילו 16, אלא שהמצלמה תעשה את זה הרבה יותר טוב ומדויק ממני.

אז למה אני פחות מרוצה מהתמונות שלי היום ביחס למה שהיה בתחילת הדרך?

מפני שקצב השינוי של המציאות וכל מה שסביבי, מהיר יותר מקצב ההסתגלות שלי לשינוי. ה"קסמים" שהייתי עושה בחדר החושך, היו מנת חלקם של בודדים בתחום הזה, ולכן מי שעסק בזה היה בקלות מקבל את ה"וואו" כשהיה מציג את עבודותיו. היום כמעט כל אחד יכול לעשות באינסטגרם ובכלים דומים, את מה שאני עשיתי בעזרת פילטרים מזכוכית צבעונית ופיסות קרטון או שינוי הרכב הכימיקלים שמשמשים בהליך פיתוח התמונה, ובעצם, הרבה יותר מכך, בקלות רבה יותר, וגם ה"וואו", הפעם בדמות ה"לייק", מגיע הרבה יותר מהר.

הזמינות של המצלמות, הקלות של העיבוד לאחר הצילום וגם הנוחות של פרסום התמונות בפורומים, אתרי אינטרנט יעודיים וקבוצות בפייסבוק, מביאה צלמים טובים רבים לחשיפה רבה, ולפיכך גם אמות המידה שלפיהן אני מודד את הצילומים שלי, הפכו נוקשות ותובעניות יותר.

קיבעון? נוסטלגיה?

אז מה מונע ממני, ומאחרים שנמצאים בסיטאציה דומה, לעשות את הצעד הבא ולהדביק את קצב השינוי?
לדעתי זה הקיבעון – "אני רגיל ככה, ולמה צריך לעשות אחרת?"
ברור לחלוטין שמי שנתקע, לא רק שאינו מתקדם ולכאורה עומד במקום, אלא הוא נע במהירות אחורה (מי שזוכר את הפרסומת לקפה אלאדין – מה שלא הולך קדימה, הולך אחורה)

בנקודת הזמן הנוכחית אני עדיין יושב על הכסא שעליו רשום "דעה קדומה", אני לא עושה עיבוד "פוטושופ" לתמונות שצילמתי. אני חושב שיש עדיין מקום לצילום הקלאסי, הצילום שבו רוב העבודה והמחשבה נעשים עד ה"קליק", ולא אחריו. המשמעות היא פשוטה – תמונה שלא עברה עיבוד, בין אם זה תיקון צבע, הפחתת רעשים, שיפור חדות, HDR, או טכניקות אחרות, לא נמצאת באותה סקאלה כמו תמונות מעובדות.

איזה כיף היה פעם…

בעבר אהבתי לקרוא סיפורי מדע-בדיוני, במיוחד אהבתי סיפורים קצרים. בהקשר של הפוסט הנוכחי, אני רוצה לאזכר את הסיפור של א. אסימוב – "כמה כיף היה להם" (The fun they had), מסופר בו על שני ילדים בשנת 2157, שמצאו ספר (אמיתי, מודפס על נייר) ובו מסופר על בית-ספר אמיתי עם מורים אמיתיים ותלמידים שיושבים בכיתה. וכאשר הם השוו את צורת הלימוד הדיגיטלית שלהם למה שהיה פעם, הם אמרו אחד לשני – "כמה כיף היה להם"
באותה נשימה אפשר להזכיר גם את הסרט חצות בפריז, שמראה בצורה כה יפה ופשוטה, איך כל דור חושב בערגה על התקופה שהוא מגדיר "נוסטלגיה", וכמה טוב היה אז.

ולכן, אם אני חוזר לתחום הצילום ומנסה לחשוב על הדברים בצורה רציונלית, כשהתחילו לצלם על סרט 35מ"מ, היו כאלה שהביטו בערגה על הפורמט הקודם (6/9 או 4.5/6) ואולי אפילו על לוחות הצלולואיד. והיום יש כאלה שמסתכלים בערגה על הצילום בפילם. בשינוי הטכנולוגי הבא יהיו מי שיחשוב כך על הצילום הדיגיטלי.
הדבר הנכון יהיה לקחת את היתרונות של הדור הקודם, ולשלב אותם ביכולות וביתרונות של הדור הבא.
את מה שידעתי לעשות בחדר חושך, אני צריך ללמוד ליישם באמצעות סרגלי הכלים בתוכנה שבה אבחר כדי לערוך את התמונות.
כדי להגיע להישגים במציאות הנוכחית, לא מספיק להתרפק על העבר, צריך לחיות את ההווה ולנסות לצפות את העתיד.

אני חושב שאולי מכאן אני הולך ללמוד איך עושים HDR…
או שלא…

אם למי מכם יש דוגמאות למקרים בהם דווקא הדעה הקדומה, הקיבעון או  הפחד מהשינוי התבררו בדיעבד כנכונים, אנא שתפו בתגובה לפוסט זה.

תגובתך בבקשה...

12 מחשבות על “קידמה ודעה קדומה”