הדרך ארוכה ומפותלת

החלטנו לצאת למסע בשטח.
אנחנו יודעים מהו היעד, אך מעולם לא הייתם שם.
כמעט כולם יודעים מהו הכיוון הכללי, אך אין לנו מפה מפורטת של הדרך. (כן, לא התבלבלתם, זה פוסט שמדבר על ניהול פרויקטים, קצת סבלנות…)
רכשנו את רכב השטח החדיש והמשוכלל ביותר שקיים, אך לא התנסינו בנהיגת שטח ברכב כזה, למעט בסימולטור ובמגרש החניה הסמוך.
אספנו למסע אנשים מיומנים במסעות מסוג זה, אך גם הם לא היו ביעד אליו אנו רוצים להגיע.
הצוות שבחרנו למשימה חדור מוטיבציה, ורוצה להגיע אתכם ליעד.

יוצאים למסע

הדרך אל היעד מתחילה בשביל כורכר, ואחר כך צריך להמשיך בדרך לא ידועה, בשבילי עיזים, שכנראה איש לא נסע שם בעבר.

מתכננים את המסע, ויוצאים לדרך.

לאחר נסיעה קצרה בדרך סלולה, יורדים לשביל כורכר, הדרך משובשת ומלאה בורות. מצוידים בבטחון עצמי רב, ברכב משוכלל ובצוות יועצים, אנו ממשיכים לנהוג ברכב במהירות גבוהה ובראש יש מחשבה אחת בלבד- אנחנו מתקרבים ליעד.
שביל הכורכר כבר פחות ברור לעין, מתחילים להבין שבדרך הזו כבר זמן רב לא נסעו הרבה אנשים, חדורי תחושה של חלוציות, ממשיכים במלוא המרץ קדימה.
פה ושם יש בור קטן או מהמורה, אבן שצריך לעקוף או חריץ בסלע שצריך לתמרן כדי לא להחליק. מרוב טלטלות, מתחילים ליפול כמה דברים מהרכב, פה נפל ג'ריקן מים, שם נפל מצבר רזרבי, אבל לא מתיאשים, אנחנו דבקים במשימה.

הדברים מתחילים להסתבך

בשלב הזה, כבר מזמן עזבנו את דרך הכורכר, נמצאים בשטח לא מוכר, במפה שיש לנו האיזור מתועד בצורה מאוד גסה ומשוערת. חוש הכיוון, המנהיגות והנסיון של כולם ממשיך לדחוף קדימה.
קדימה, מתקרבים ליעד. הנה עוד מעט מגיעים.

על אף שהדרך לא פשוטה, ממשיכים. פה ושם נתקלים במכשולים, אבל הרכב עומד בזה, על חלק מהבורות הוא מדלג בקלילות, וחלקם מורגש יותר, פוגעים בענף של עץ שבור שהיה מונח על השביל, הרכב העוצמתי מעיף את הענף לצד בקלות, אבל המחיר הוא פנס קדמי שבור.

מסתכלים קדימה ולפתע הנוף נעלם, תוך שבריר שניה מבינים שאנחנו בדהירה לקראת תהום.
לחיצה חזקה על הבלמים. כל מנגנוני העזר המשוכללים נכנסים לפעולה. הרעידות של הרכב חודרות עד לעצמות והרכב המיטלטל נעצר על פי התהום.
מבט שמאלה וימינה מבהיר שלהמשיך מכאן קדימה אי אפשר. חייבים לחזור אחורה ולמצוא דרך חדשה כדי לעקוף את התהום.

הערכת נזקים

מתארגנים בצד להערכת מצב ואומדן נזקים – מגלים שבנוסף למים ולמצבר הרזרבי שנפלו קודם, איבדנו גם מיכל דלק, ויש תקר בגלגל. כנראה שיש עוד כמה נזקים קטנים, אבל כרגע קשה לאמוד אותם. מבינים שהדרך ליעד ארוכה יותר, ויש לנו פחות משאבים ופחות גמישות ומרחב תמרון.
עם האמונה ביכולת להגיע ליעד, מבינים שריצה קדימה (אל התהום) זו לא הדרך הנכונה, וגם לרדת עם הרכב במצוק זה לא מעשי. מנסים לתכנן מסלול חדש. הערב יורד, להמשיך עם פנס קדמי אחד לא נראה כרגע כדבר הנכון לעשותו ומחליטים להקים מאהל לילה, ולהתחיל בבוקר את המסע החדש, שמתחיל בנסיעה חזרה למקום שממנו ניתן להמשיך ליעד בדרך אחרת.

שקט, חושבים…

בלילה, בשקט, המחשבות מתרוצצות. למה נסענו כל-כך מהר? למה לא האטנו לפני הבורות? למה לא עצרנו להערכת מצב בכל פעם שקרה לנו משהו בדרך?

קמים בבוקר, נוסעים חזרה, ואז פוגשים שוב את הענף הישן שהעפנו יום קודם מן השביל, פתאום מכה ההכרה שהענף הישן לא שכב שם סתם, אולי מישהו הניח אותו כדי להזהיר, לגרום להאטה או לחסום את הדרך שמובילה לתהום? הענף הזה היה אמור להגן עלינו מפני הנפילה לתהום, עוצרים בצד, ומניחים חזרה את הענף במרכז השביל, בתקווה שהוא ימלא שוב את תפקידו. נוסעים בזהירות בדרך חזרה לנקודת תצפית שתאפשר לראות כמה שיותר למרחק, ואולי לנסות לגייס עזרה בניווט. נחושים להגיע אל היעד, הפעם עם יותר נסיון וחוכמת חיים, ועם כמה תובנות חשובות…

כשמתקדמים לאט יותר, קל יותר להמנע מהפתעות, ניתן לתכנן טוב יותר ולעדכן את התכנון בהתאם לשינויים שהתרחשו במעלה הדרך.
כשמתקדמים לאט יותר, מרחק הבלימה קצר יותר, הסיכוי להמנע מפגיעה עולה ואם צריך לנסוע בהילוך אחורי לאחר הבלימה – צריך לחזור מרחק קצר יותר.

עד כאן הסיפור

זהו סיפור דמיוני, עם התחלה ואמצע, אבל בלי סיום אמיתי, ובכוונה.
זה סיפור שיכול לשמש כאמצעי המחשה בתחומים רבים ומגוונים.

הבטחתי שזה קשור לניהול פרויקטים, אז הנה – 

אני לוקח את הסיפור הזה אל "המגרש הביתי" שלי – ניהול פרויקט בתחום מערכות מידע – לא מספיק לקחת את הכלים הטובים והמשוכללים ביותר שיש, ולא תמיד נכון לרוץ קדימה במלוא הכוח. להפך – כאשר הדרך לא ידועה – רצוי להאט, להתבונן היטב קדימה, ובדיוק כמו בנהיגה(פיזיקה פשוטה) – ככך שהמהירות גבוהה יותר – עוצמת ההתנגשות חזקה יותר. כבר אמרנו "החיפזון מהשטן"?

בשלב תכנון הפרויקט – יש הרבה נעלמים, אנו יודעים לתכנן על-פי הנסיון שלנו, המערכות שכבר הקמנו, ומערכות אחרות שהיינו שותפים להקמתן, או חזינו בנפילתן. עם ההתקדמות בפרויקט – אנו רואים יותר רחוק, חלק מהנעלמים הפכו לעובדות קיימות, וחלקם התעצמו או הצטמצמו. 

לאורך הדרך – חלק מהנחות היסוד שלנו היו ליסודות ברזל מוצק, וחלקן התמוססו כסוכר במים רותחים, בכל פעם שזה קורה, עוצרים, "נותנים למנוע לנוח", עושים הערכת מצב, ניתוח סיכונים ומעדכנים את התכנון. בחלק מהמקרים נצטרך לשנות את הלו"ז, לצמצם תכולה או להגדיל את התקציב, בחלק מהמקרים נזכה לראות עמידה טובה בתכנון.

ככל שנרבה לבצע בקרת "ביצוע מול תכנון", כך טווח השגיאה שלנו יקטן. כן, כך גם במסע בשטח…

הסיפור הזה נולד מהתכתבות ב-SMS עם עמיתה שלי שאני מאוד מעריך. באחד הגלגולים שלו היתה פסקה שהעבירה ביקורת על המנהל שלקח רק יועצים שחושבים כמוהו, ולא לקח יועץ שיחבר אותו לקרקע, ישקף לו את הצד הפחות ורוד שבפרויקט, ויראה לו את החורים בפתרון, לפני שממלאים מים ומגלים שמאוחר מדי.

בחרתי בגרסא הזו של הסיפור כי היא משאירה יותר מקום למסקנות של כל אחד ואחד – לעצמו, ולכן החלטתי להוריד את הפסקה, ולהזכירה כאן, כהערת שוליים.

תגובות וביקורות יתקבלו בשמחה.

תגובתך בבקשה...

12 מחשבות על “הדרך ארוכה ומפותלת”